ארכיטקט, "ראש הבנאים", הוא האדם האחראי על עבודות התכנון והבניה, החל משלב הרעיון ועד לפרט האחרון של תפקוד המבנה במרחב הציבורי. הארכיטקט פועל בתוך דיסציפלינה אשר משלבת גישה אומנותית, אתית ומדעית, יחד עם הקונטקסט החברתי, התרבותי, והסביבתי. לארכיטקט יש מחויבות אישית וציבורית לסביבה ולחברה, בתור האדם היוצר מבנים ברי קיימא וברי השראה.

תהליך ההכשרה של הארכיטקט הינו ארוך וסבוך במיוחד, וכולל חמש שנות לימודים ושלוש שנות התמחות. המקצוע נחשב פופולרי במיוחד בשל השילוב הייחודי שהוא מאפשר בין נטיות אומנותיות ויצירתיות, לבין נטיות מדעיות ופרקטיות. כמו כן, לארכיטקט ניתנת האפשרות הנדירה להקים מבנים ומונומנטים ייחודיים.

מקצועו של ארכיטקט דורש ממנו להיות בקיא בשלל תחומים נלווים, מלבד הידע באומנות ובהנדסה. ארכיטקט שאינו בקיא במגוון רחב של תחומים, לא יוכל לתכנן מבנים שימושיים, אפילו אם יהיו אלה מבנים יפים במיוחד. המבנה אליו שואף כל ארכיטקט להגיע, הוא מבנה יעיל, שימושי, נוח, ידידותי, המשתלב באופן ייחודי בסביבה ומהווה מבנה נאה בפני עצמו.

הארכיטקט עוסק באומנות הנדסת הבניה ברמת המאקרו, לעומת מעצב הפנים, אשר לרוב פועל ברמת המיקרו. יש התמחויות ותחומים רבים הנלווים למקצוע הארכיטקט, כגון ארכיטקטורה "קלאסית" (של עיצוב מבנים), ארכיטקטורת נוף, ארכיטקטורת ערים, ארכיטקטורת גינות, ועוד.

ההבדל בין מקצועו של הארכיטקט למקצועו של הבנאי או המהנדס דורש הסבר נוסף. לצורך כך, חשוב להבין כי הארכיטקטורה היא אמנות של עיצוב הסביבה האנושית הבנויה. הארכיטקט הוא זה שיודע כיצד להשתמש במבנים, בעיצובי הנוף, בתכנוני הרחוב והגינות, על מנת להעניק אופי שימושי ואסטטי גם יחד, לתוכנית המרחב.

אכן, בדיוק ממקום זה התפתח מקצועו של הארכיטקט. כבר בתקופת הפרה-היסטוריה, התעורר הצורך לקיים דינמיקה בין גורמים פרקטיים, כגון מסתור, ביטחון, דת, מגורים, עבודה, וכו', לבין מבנים. עם בוא המהפכה התעשייתית, הלך ואיבד מקצועו של הארכיטקט מחלקו בתחומים הטכניים ה"קטנים" של הבניה. יחד עם זאת, אין הדבר פוגם בהשקפה כי הארכיטקטורה היא למעשה שילוב, או סינתזה, בין רעיונות אמנותיים, אלמנטים של מלאכה, וידע טכנולוגי רב. במובנים אלה באים לידי ביטוי תפקידיו השונים של הארכיטקט.